כתיבת זכרונות | ספר זכרון > ספר זכרונות - דוגמאות

ספר זכרונות - דוגמאות

ספר זכרונות,
איך כתיבת ספר זיכרונות הפך לטרנד?

דוגמאות של
ספר זיכרונות

בשנים האחרונות הפכו ספרי זיכרונות לטרנד של ממש. דומה שכולם, בייחוד בני גיל הזהב, כותבים את סיפור חייהם.  והתחום הזה, של כתיבת זיכרונות אישיים היא פופולרית ונפוצה  עד כדי, שספרי זיכרונות הפכו ז'אנר בפני עצמם.

"עד היום, אפילו שחלפו עשרות שנים מאז שראיתיו לאחרונה, דמותו של אבי חרוטה עדיין בזיכרוני. כשאני עוצמת את עיניי, אני יכולה  לראות היטב את פניו הנאות, עטורות זקן לבן ארוך ואת עניו החומות הטובות..."

(מתוך ספר זכרונות בין פולין לפלסטין,  הוצאת דפי חיים, 2007)   

"הלכנו בין שלושים לארבעים קילומטרים ביום, בקור מקפיא. מדי פעם ירד גשם או שלג, ואנחנו בוססנו בבוץ, בלי אוכל, בלי בגדים, ובלי מים.  הנעלים כבר איבדו מזמן את הסוליות שלהם, ובמקום גרביים השתמשנו בסמרטוטים שקיפלנו וריפדנו בהם את הנעליים. בערב הגענו לאיזה כפר. שלחו אותנו לישון על הארץ. שכבתי על הגב, רעב חולה ותשוש והבטחתי לעצמי שאם אצא מזה חי, אני מוכרח לספר את מה שעברתי." 

(מתוך ספר זכרונות על הנסים – סיפורם של אודים מוצלים, הוצאת דפי חיים, 2007)

כל זה קרה בדצמבר 1944, ואולם הסיפור האישי והזיכרונות יצאו לאור  רק בדצמבר 2007, באיחור של שישים ושלוש שנה.  מדוע? מה גרם לעיכוב בכתיבת ספר זיכרונות ומה הביא להתעוררות דווקא בשנים האחרונות?  

הסיבה הראשונה לעיכוב בכתיבת ספר זכרונות היא שבתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה,  כשהניצולים יצאו מן התופת ומוראות השואה נחשפו, אף אחד לא רצה לדבר, ואף אחד לא רצה לשמוע  על כך.

"פגשנו אנשים שלא ראינו מאז פרצה  המלחמה. הם שרדו את הזוועות, נשארו בחיים, אך התהלכו כמתים, אדישים לעצמם ולזולתם, מנוכרים, נטולי חיים. שאלו זה את זה 'מה שלומך?' וענו זה לזה 'בסדר'. כל אחד פטר את עצמו בתשובה סתמית ועבר לסדר היום, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו התראינו רק לפני יומיים. 

אנשים הפכו מנוכרים זה לזה עד כדי אטימות. הם לא שאלו מה קרה, אולי מפני שלא רצו לדעת, אולי מפני שלא יכלו להכיל את גודל הזוועה. הם רצו פשוט להדחיק, לשכוח, כאילו כל מה שעברנו לא היה אלא חלום  בלהות..."

(מתוך ספר זכרונות על הנסים, הוצאת דפי חיים, 2007) 

אותם פליטים, ניצולים ועקורים שעלו מאירופה שנה או שנתיים לאחר מלחמת  העולם השנייה , הגיעו ישר למלחמה אחרת, מלחמת העצמאות. רבים מהם  קיבלו רובים ונשלחו לשדה הקרב. זה היה מצב חירום. שהיישוב בארץ מנה כשש מאות אלף איש ונאלץ להדוף פלישה של צבאות ערב. במצב כזה של מלחמת קיום, לאף אחד לא היה זמן להתעסק ברגשות ובכתיבת ספר זכרונות. גם לא הייתה מודעות שיש צורך לדבר על חוויות ולעבד טראומות. הכול הודחק. 

יתרה מכך, תושבי הארץ היהודים, ניסו ליצור זן של 'יהודי חדש', והם ראו בניצולים "צאן מובל לטבח". היחס המשפיל המתנשא כלפי הפליטים לא יצר שום רצון לכתוב ספר זכרונות או להנציח, אלא להפך, להדחיק ולשכוח. 


לעוד ספרי זכרונות


העוז והענוה 
סיפורם של אליעזר
ורות בן יהודה
 

על הנסים... 
סיפורם של אודים מוצלים
 
נהר התקווה 
ד"ר נתנאל דורון


חדור מוטיבציה 
סיפורו של שמעון פרץ
 
החיים על פי פלדמן
 
מאה לילות במדבר

בצל המלחמות

יוש

נס שלא נגמר
 
  שבט בית דוד


זכרונות מבית אבי מקס לוי


הצוואה לחיים


אורלי עמית כותבת ביוגרפיות ומתעדת סיפורי חיים בצורה אמינה, מרתקת ומקצועית,
מוציאה לאור ספרי זכרונות מעוצבים וסיפורים אישיים
צלצלו עכשיו  054-4546493  אורלי עמית

 


פותח ע"י סופטמדיה בניית אתרים