לכבוד יום השואה – סיפורו של יצחק נוי (נוימרק)

שמי יצחק נוי (נוימרק). נולדתי באוגוסט 1946, בלינץ שבאוסטריה. בכותבי שורות אלה, ביוני 2017, אני כבר בן שבעים ועשרה חודשים, ומציין יחד איתכם שבעים שנה לאותו אירוע, שבו חציתי, רכוב על גבו של אבי, את האלפים, מקרימל לקאסרן שבאיטליה.

אבל אני לא הגיבור האמיתי של האירוע. אני רוצה לספר לכם על הגיבורים האמיתיים, הוריי הלנה וישראל נוימרק.

הוריי נולדו בקרקוב שבפולין. אבי נולד ב- 1922, ואמי ב-1923. עד תחילת המלחמה חיו חיים רגילים, אופייניים למשפחות יהודיות שחיו בעיירות בפולין.

ב-1939, לאחר פלישת הנאצים לפולין, נשלחו הוריי לגטו קרקוב. הם אולצו לעבוד בעבודות כפייה שיזמו הגרמנים, בשדה התעופה באזור קרקוב, ושם נפגשו לראשונה.

ב-1942 התחילו האקציות בגטו קרקוב. באחד הימים, כשאמי ואחותה הצעירה שהו במחנה העבודה, נשלחו הוריה ואחיה הצעיר למחנה ההשמדה בבלזאץ, ושם נרצחו. ב-1944 נשלחה אמי לבירקנאו (אושוויץ), ומשם עברה לברגן-בלזן שבגרמניה.

ב-5 במאי 1945, שוחררה אמי על ידי הצבא האמריקאי, כשהייתה במחנה הריכוז מאוטהאוזן, שבאוסטריה.

גם אבי שהה בכמה מחנות עבודה ובמחנה ריכוז. בסופה של המלחמה שוחרר גם הוא על ידי הצבא האמריקאי, כשהיה במחנה עבודה בלינץ. ביום השחרור שקל אבי שלושים ושבעה קילוגרם.

הוריי נפגשו שוב לאחר השחרור וחזרו לקרקוב רק כדי לגלות שאיש מבני משפחתם לא חזר ולא שרד. הם נסעו לאוסטריה והתגוררו בלינץ, שם כאמור נולדתי. באפריל 1947 הועברו על ידי ארגון הבריחה למחנה העקורים בסלפלדן, וצורפו לקבוצה הראשונה, שאמורה הייתה לנסות ולבדוק, האם אפשרי להעביר לאיטליה, דרך מעבר קרימל, משפחות עם ילדים קטנים.

כאן אני מבקש לעצור לרגע ולסטות לנושא שאינו קשור ישירות לענייננו.

עד היום אני שומע את אמי שואלת את עצמה, מדוע דווקא היא שרדה, בעוד שמאות ואלפי יהודים התמוטטו ונרצחו בצורות שונות ונוראיות? התשובה שלה ושל אבי הייתה די ברורה ולדעתי גם מעניינת.

כל אחד מהם השתייך לקבוצה של חברים, שתמכו זה בזה. לאמי היו ארבע חברות, שליוו אותה לאורך כל שנות התופת, וביחד הצליחו איכשהו לשרוד.

גם אבי השתייך לקבוצה שמנתה שבעה בחורים, שתמכו זה בזה, עודדו וחיזקו. כשאחד מהם עמד להישבר, לעיתים מנעו, אף בכוח, מעשה שהיה ודאי מביא למותו.

ולא רק סביבה תומכת ומחזקת, גם המזל שיחק לצידם. ואני רוצה לספר לכם אנקדוטה שיכולה להמחיש כמה מזל היה צריך כדי להישאר בחיים.

לפני שנשלח למאוטהאזן שהה אבי, בין היתר, במחנה העבודה "אמיליה" של אוסקר שינדלר שנמצא בקרקוב. באחד הערבים ארגן שינדלר מסיבה לקציני המחנה הגרמנים. באותו ערב נמנה אבי עם עובדי המטבח. בעיצומה של המסיבה ניגש אל אבי מפקד המחנה הגרמני, שהיה שתוי, והורה לו לפתוח את חלון הקומה השנייה ולקפוץ. היה ברור שהוא מתכוון לירות בו במהלך הקפיצה. למזלו של אבי הבחין שינדלר במתרחש, ניגש לקצין והצליח להרגיעו. כך ניצלו חייו.

ונחזור אל חציית האלפים ביוני 1947.

כפי שפורסם, התבצע המעבר בתנאי מזג אוויר קשים. גשם כבד ירד, הראות לקויה, האדמה בוצית, והמשתתפים במסע, חלקם סחבו על גבם תינוקות וילדים קטנים, לא היו להם שום הכנה וציוד מתאים לסוג כזה של מאמץ.

כבר לפני שנים רבות שמעתי את אמי חוזרת ואומרת, שהלילה שבו חצתה את האלפים, היה הלילה הכי קשה בחייה. היא סיפרה על מגפיים חדשים שקיבלה והם פצעו את רגליה, כך שנאלצה להשליכם. בסופו של דבר חצתה את האלפים בסנדלי פקק דקים. במשך שעות הלכה אימא בוכה ומתפללת שמשהו יקרה לה, שהיא תיפול לתהום ושהסיוט הנורא יסתיים.

גם אבי, שסחב אותי על גבו, סיפר על קושי גדול. במהלך המסע נאלץ לזרוק מידי פעם חפצים שהיו בתרמילו, ואפילו קופסאות מזון שהוכנו בשבילי.

וזאת הייתה הסיבה העיקרית שבגללה החלטתי להשתתף בשחזור חציית האלפים והיא קשורה במשפט שאימא חזרה ואמרה, והוא ליווה אותי במשך שנים, "זה היה היום הקשה ביותר בחיי".

האמת היא שאני לא חושב שזה נכון. אני יודע שאמי עברה דברים קשים הרבה יותר:

בינואר 1945, כשהרוסים התקרבו לאושוויץ, השתתפה אמי בצעדת המוות מאושוויץ לכיוון ברגן-בלזן. צעדה שבה ניסו הגרמנים להרחיק את יושבי המחנות מאזורי הקרבות. קראתי ושמעתי על אודות צעדת המוות שהשתתפה בה. הנשים ממחנה בירקנאו (אושוויץ) הלכו בשלג ימים ולילות, ללא מזון כמעט, כשרק בגד קל עוטף את גופן. מידי כמה דקות הייתה אחת הבחורות מתמוטטת, וגופתה הועמסה על עגלה פתוחה, מעל ערימת הגופות של אלו שהתמוטטו לפניה.

אמי שרדה את צעדת המוות, אז מדוע חציית האלפים נתפסה בעיניה "הקשה ביותר"?

אני יכול רק לשער. הסיבה לכך היא שאירוע זה התרחש כשנתיים לאחר סיום המלחמה, לאחר שכבר חזרה לחיים נורמליים; היא נישאה וילדה ילד, ואז הסתבר לה שוב, והפעם באשמת האנגלים ולא הגרמנים, שהיא צריכה להתמודד מחדש, יחד עם בעלה ובנה התינוק, ולחוות חוויה משפילה של בריחה והסתננות, כאילו הייתה פושעת מסוכנת.

המסע הסתיים איכשהו בשלום. הגענו לאיטליה, חיינו שם כשנה במחנה עקורים של המוסד לעלייה ב', בעיירה קיארי, וב -1948 הגענו בספינה לארץ ישראל.