תולדות משפחה, סיפורם של שמחה ויצחק זימן – ביירות

פעם נחשבה ביירות עיר תוססת. רחובותיה הרחבים והיפים, המסעדות בנמל ולאורך החוף ומועדוני הלילה זיכו אותה בתואר "פריז של המזרח התיכון". מלבד זאת האוניברסיטה האמריקאית שנוסדה ב-1866 ונחשבה  יוקרתית והספרייה הצמודה עליה שאבו אקדמאים ואנשי רוח להתיישב בעיר.

מספר יצחק זימן:

המצב הפוליטי באירופה ועליית האנטישמיות אילצו אותי לשנות את תוכניותיי. במקום וטרינריה החלטתי ללמוד כימיה. האוניברסיטה הקרובה ביותר ללימודי כימיה הייתה האוניברסיטה האמריקאית בביירות. משרד הרישום של האוניברסיטה נמצא ביפו, אלא שהתעוררה בעיה. האוניברסיטה האמריקאית לא הכירה בתעודת הבגרות של בוגרי התיכונים בארץ ישראל. תלמידים שרצו להתקבל נדרשו לעבור "מטריקולשן", בחינות מטעם ממשלת המנדט, ולקבל תעודת בגרות ממשלתית.

לצורך כך נרשמתי לבית ספר בתל אביב שהכשיר את תלמידיו לעבור את הבחינות. בתום שנת לימודים קיבלתי את התעודה שפתחה בפניי את שערי האוניברסיטה האמריקאית בבירת לבנון, שהייתה אז בחסות צרפת. ב-1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התחלתי ללמוד כימיה.

קו מוניות של חברת "קשר" הסיע נוסעים מתל אביב ומחיפה ישירות לביירות. כשש שעות נמשכה הנסיעה. עצרנו רק במעבר הגבול של ראש הנקרה לצורך ביקורת מכס.

בשנת הלימודים הראשונה חויבו הסטודנטים הזרים להתגורר במעונות שבמתחם האוניברסיטה, הממוקמת במקום נפלא, על חוף הים. המגורים במעונות נחשבו נוחים מאוד משום קרבתם לספרייה ולחדרי הלימוד. בגלל המחיר הגבוה נאלצתי להתגורר בחדר גדול ולחלוק אותו עם עוד תשעה סטודנטים. בחדר שלי גרו חמישה ערבים פלסטינאים, שלושה ערבים מסוריה וסטודנט יהודי בשם ישעיהו הראל. הוא למד משפטים. לימים התמנה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב.

באוניברסיטה למדו עוד עשרה סטודנטים ישראלים, חמישה מהם למדו רפואה, לימים הפכו רופאים בכירים. ארבעה ישראלים למדו רוקחות, ואחד למד עיתונאות. סמוך לאוניברסיטה נמצא בית החולים האוניברסיטאי ששימש גם בית ספר לאחיות. למדו שם שש ישראליות.

הלימודים היו מעניינים ותובעניים, בייחוד בשנת הלימודים הראשונה, שהייתה בשבילי קשה במיוחד. מלבד כימיה למדנו שיעורי מבוא בלימודים כלליים, כמו: מתמטיקה, פילוסופיה וספרות אנגלית.

בימי ראשון, ימי החופשה, הצטווינו להתייצב לתפילה בכנסייה שליד האוניברסיטה. לאחר דיונים עם הנהלת האוניברסיטה, קיבלנו פטור וניצלנו את הימים הפנויים לבילויים ולמפגשים חברתיים.

הקולנוע היה הבילוי הנפוץ והחביב. אנחנו, הישראלים, נהגנו ללכת ביחד. בית הקולנוע היה בבעלותם של כמה מעשירי ביירות. הם ובני משפחתם זכו בכניסה חופשית, והכרטיסים הנותרים נמכרו לקהל הרחב. אבל רק מי שבאו בלבוש הולם: גברים בחליפה ועניבה, והנשים בשמלות, הורשו להיכנס. הסדרן שעמד בכניסה לאולם בדק, לא רק את הכרטיסים, אלא גם את הלבוש. מי שהופיע בבגדים בלויים, נזרק החוצה, וכספו הוחזר לו. הבעלים לא רצו שכל מיני פרחחים ייכנסו וילכלכו את האולם המפואר.

בית הקולנוע לא הסתפק רק בהקרנת סרטים. לכל מושב היה צמוד שולחן, ובכניסה לאולם הוצע לבאים סוגי אוכל ושתייה, כך שהמקום נראה יותר כמו מסעדה מאשר אולם קולנוע. בביירות מצאנו גם כמה מסעדות יוקרתיות ומפוארות, אבל המחירים הגבוהים מידי הרתיעו סטודנטים "תפרנים" כמונו…

בימי ראשון ובחגים בילינו הרבה בחוף, בגלל הקרבה של האוניברסיטה לים.

שנת הלימודים השנייה הייתה קלה מקודמתה. כבר שלטתי היטב באנגלית, והשיעורים התמקדו בלימודי הכימיה בלבד. המשכנו לבלות בשעות הפנאי בקולנוע. ערב אחד עלה בדעתי לצרף אלינו חבר בשם מנצ'ל, שלמד רוקחות, לימים  הרוקח הראשי של משרד הבריאות. מנצ'ל גר לבדו, בחדר מבודד, והיה תולעת ספרים. תמיד שקוע בלימודיו או בספריו, מעולם לא הצטרף אלינו לסרט, למסעדה, או לכל בילוי אחר.

אותו ערב משום-מה התעקשתי לסחוב אותו, אפילו בכוח. נכנסתי לבניין שבו גר, נקשתי על דלת חדרו, ללא מענה. ניסיתי לפתוח את הדלת. לא הצלחתי. דחפתי בכל כוחי. לתדהמתי מצאתי את מנצ'ל שרוע על הרצפה, מחוסר הכרה. מיד הזעקתי אמבולנס שהבהיל אותו לבית חולים, ואני התלוויתי אליהם. הרופא באמבולנס הנשים אותו ועשה מאמצים אדירים להחיותו, עד שחזר להכרה.

זה קרה בתקופת החורף. הטמפרטורות צנחו לאפס כמעט, וקור עז שרר. כדי להתחמם השתמשנו בתנורים קטנים ניידים, שבערו בעזרת פחמים. היות שהבערה מכלה את החמצן שבחדר, והפחמים מפיקים גזCO  שהוא רעיל, התנורים האלה נחשבים מסוכנים מאוד, בייחוד בחלל סגור.

מנצ'ל ישב סגור בחדרו הקטן, והתנור הפיק גז רעיל, שלא התנדף. מנצ'ל התעלף, ואלמלא הגעתי בזמן, יש להניח שהיה מסיים את חייו.

אפילו היום, כשאני משחזר לעצמי את השתלשלות האירועים, אני מתקשה להבין מה דחף אותי, דווקא באותו ערב, להזמין אותו לקולנוע. הרי מעולם לא הצעתי לו קודם להצטרף אליי, ידעתי שהוא לא נוהג לצאת בערבים, מה אפוא הניע אותי באותו ערב ללכת לביתו? האם זה המזל שעמד לצידו, סתם מקריות או אולי כוח עליון? עד היום אין לי מושג, רק  דבר אחד ברור לי, נס קרה …

(מתוך תולדות משפחה, סיפורם של שמחה ויצחק זימן, דפי חיים, 2008 )