ספרה של הרקדנית והיוצרת גליה גת

הספר מספר סיפור חיים מרתק של הרקדנית והיוצרת המוערכת גליה גת דיכנה ומתאר את הקריירה המופלאה שבנתה.

גליה גת, ילידת ארגנטינה, למדה אצל מיטב המורות, בהן: מיה ארבטובה, גרטרוד קראוס, רינה גלוק ומרתה גרהם.

היא הופיעה בארץ ובחו"ל במסגרת להקות שונות כמו, להקת מחול התיאטרון הלירי של אנה סוקולב, להקת בת שבע וג'ז פלוס.

כמו כן יצרה כוריאוגרפיות והייתה מהחלוצות שעסקו בהוראת המחול במערכת החינוך. היא הקימה את המגמה בתיכונים: עירוני א בתל אביב ו'היובל' בהרצליה

על כך זכתה בפרס לקידום המחול במערכת החינוך

 

 

 

ספר בנפתולי חייך

נפתלי אליעזר חסן נלקח לבית עולמו בתאריך: כ"ד סיוון התש"פ

ליום השנה כתבה  נועה חסן את הספר לזכרו של האיש שלה שהיה רק בן חמישים ואחת.

יהי זכרו ברוך!

 

 

 

הבית שבפנים

הספר הוא אוסף של סיפורים קצרים –  תמונות, מראות וקטעי זיכרונות, מתובלים בדמיון, המספרים על ימי ילדות רחוקים ועל ימים מאוחרים שלאחר הקמת המשפחה.

בסיפוריה, חלקם מסופרים בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי, חוזרת נועה קריספין אל מחוזות ילדותה בקיבוץ בשנות ה-40,' ומתארת בראייה חדה ובהומור עדין את אותם אירועים ודמויות שליוו אותה בצעירותה: חברת הילדים המגובשת והאכזרית לעיתים, המטפלת שירה הקשוחה, מלכיאל העגלון, קלמן האחראי על המטע, מנדל שעלה מפולין, ואימא רביץ האופה, שהייתה נותנת לה בסתר חופן של עוגיות.

הסיפורים שמציאות ובדיה מעורבבים זה בזה, מתארים אפיזודות יומיומיות, טריוויאליות, אך בזכות כושר תיאור וכושר הבחנה הופכים תחת ידיה לסיפורים מרתקים ואנושיים.

 

 

סיפור שכתבה רינה כרמוש לנכדה בן העשר

פוליפוניה בשלושה קולות. כל קול מתנגן בצבעים שונים. כולם ביחד וכל אחד לחוד יוצרים הרמוניה של צלילים מגוונים.

מארג של סיפורים משעשעים, שופעי הומור ושזורים ברגעי עצב.

הדמויות חיות, נושמות, שואלות שאלות, משיבות, סקרניות, חושבות ותאבות חיים.

 

 

סיפור חיים של ציפ רוזן

סיפור חיים אישי של ציפ משולב בסיפור הקמת המדינה. היא נולדה בקלוז' שבטרנסילבניה, למשפחה אמידה. ילדותה נקטעה כשהמשפחה נאלצה לברוח מאימת הנאצים. הם הגיעו ליאסי, אבל הפרעות הגיעו גם לשם, וסבא ברוך מצא את מותו ב'רכבת המוות'. בתום המלחמה הצטרפה ציפ לתנועת הנוער 'דרור הבונים' ועלתה לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית. לאחר שהייה במחנות בקפריסין הגיעו לארץ בעיצומה של מלחמת העצמאות. ציפ וחבריה נשלחו לחברת הנוער ברמת הכובש, קיבוץ שספג הפגזות בלתי פוסקות. בני הנוער, העולים החדשים, מצאו עצמם חלק ממערך ההגנה על הקיבוץ.

המלחמה הסתיימה, ולקיבוץ הגיעה קבוצת משוחררי פלמ"ח, בהם גם לידו. ביחד עם כמה חברים מחברת הנוער יצאו להתיישב על הר צחיח, שנמצא על גבול הצפון. ציפ ולידו היו ממייסדי מלכיה, ויחד עם הקיבוץ פרחה אהבתם. הם היו אחד מארבעת הזוגות הראשונים שהתחתנו בקיבוץ. האדיליה נקטעה, כשלידו נפטר בהותירו את ציפ אלמנה צעירה ושני ילדים קטנים. ציפ גייסה את כל תעצומות הנפש כדי להמשיך לחיות.

אחרי כארבע שנים פגשה את יצחק, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, וביחד בנו חיים חדשים.

 

סיפור חיים של רומק ומירה פיין

זהו סיפור חיים של רומק ומירה פיין וספר המנציח את זכרו של אילן פיין ז"ל, נווט וטייס בחיל האוויר, שהשתתף במלחמת יום הכיפורים ונהרג ב-13 במרץ 1975, בטיסת אימונים.

סיפור חיים של רומק פיין נפתח ב-1921, בלודז', שם נולד למשפחת תעשיינים אמידה. כבן שתים-עשרה וחצי היה כשאביו יצחק רשם אותו לפנימייה של בית הספר הריאלי בחיפה, ובכך קשר את גורלו בגורל המדינה. כשלמד רומק כימיה באוניברסיטה העברית, לימודיו נקטעו בשל המלחמות; במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי ובמלחמת השחרור השתתף, כמפקד פלוגה בגדוד מורייה, בקרבות בגוש עציון, בירושלים וברמת רחל.

סיפור אישי של מירה רוזנבלט נפתח ב-1930, בקיבוץ משמר השרון. הוריה היו ממקימי הקיבוץ. אביה ישראל עבד בפרדס ודגל בעבודה עברית ובערך השוויון. כבת שתים-עשרה הייתה כשאביה, ששימש מוכתר הקיבוץ וחבר ועד יישובי עמק חפר, נהרג בתאונת דרכים, כשחזר מפגישה עם מושל המחוז הבריטי.

מירה עברה לתל אביב. היא למדה כוריוגרפיה ומחול בסמינר הקיבוצים אצל גרטרוד קראוס. ב-1 במאי, הוא חג הפועלים, נפגשו. רומק עבד אז בתעשייה הצבאית והיה ממקימי מפעל לפיתוח חומרי הדף.

לאחר נישואיהם עברו לרמת אביב ושם נולדו ילדיהם עופר ואבנר.

לימים הפכה מירה פעילה בארגון ניצן. היום מירה ורומק נושקים לגילאי תשעים ומאה, מוקפים בני משפחה וחברים, ויש להם ארבעה נכדים.

זהו סיפור על נחישות, על אהבה ועל תעצומות נפש.

 

סיפור חיים של הלה וישראל

סיפור חיים של הלה וישראל (איזק) נפתח בקרקוב, עיר הולדתם. מלחמת העולם השנייה קטעה את נעוריהם. הם נפגשו בשדה התעופה רקוויצה שם עבדו בעבודות כפייה. בתום המלחמה, לאחר שעברו כמה מחנות ריכוז, חזרו  לקרקוב, וגילו שאיש מבני משפחתם לא חזר. מפגש מקרי הוביל לנישואיהם. הם עברו ללינץ שבאוסטריה, שם נולד יצחק, בנם הבכור. הם החליטו לעלות לארץ ישראל ונאלצו לעבור מסע מפרך כשחצו את הרי האלפים, דרך מעבר קרימל, ולהגיע לאיטליה, שם הועברו למחנה העקורים קיארי. לאחר הקמת המדינה, ב- 1948, עלו לארץ ישראל והתגוררו בדירת חדר בתל אביב. יום אחד, בדרכו לעבודה, גויס ישראל לצבא והשתתף במלחמת העצמאות. הלה שלא ידעה עברית, לא הבינה לאן נעלם בעלה.

לאחר המלחמה הקימו הלה וישראל יחד עם קבוצת חיילים משוחררים מושב בשם מגשימים, ליד פתח תקווה, שם נולד קלמי, בנם השני.

האודים המוצלים הלה וישראל הקימו מושב משגשג ומשפחה לתפארת. ישראל חי במושב עד מותו, באוקטובר 2014. והלה בת התשעים ושש מתגוררת במושב עד היום, מוקפת בשני בנים, שישה נכדים ושבעה נינים.

 

סיפורה של בנימין

"בגלות תימן נולדנו, גויים עוינים שכנינו, להרכין ראש נאלצנו, דתנו לא המרנו..." כך נפתח סיפור חיים של בנימין שמחי, המתאר בשיר ובחרוז את הסיפור האישי שלו; בני משפחתו עלו מתימן בעלייה הראשונה מתוך כמיהה לארץ הקודש. אחרי נדודים, ומשום שלא נקלטו בשום מקום אחר, קבעו את מושבם בפתח תקווה. למרבה התסכול והצער גם בארץ האבות הרגישו בני תימן מנודים ומבודדים ביחס לתושבי הארץ הוותיקים ובהשוואה לעולים שהגיעו ממזרח אירופה.

בנימין נולד ב-1937, להורים שהעריכו לימודים והשכלה, והם הורו לו כל העת, "לא להסתפק במה שיש, לשאוף... להתאמץ ולהגיע אל המירב, בתבונה ובטוב לבב". מצויד בתובנות אלה הצליח בנימין לפרוץ את גבולות השכונה ואת התדמית שדבקה בה. הוא בוגר בית הספר החקלאי מקווה ישראל ושירת בצבא ביחידה מובחרת. לאחר שהשתחרר, למד במכון וינגייט במגמה לחינוך גופני. במשך שנים עבד בנימין כמורה ומחנך והנחיל לתלמידיו את הערכים שספג בבית הוריו, "המעז הוא המנצח".

הספר מכיל גם סיפורים קצרים וכן הרהורים והגיגים, שבהם מבטא בנימין את השקפת עולמו על אחדות העם, על שלמות הארץ, על חשיבות המסורת ועל קבלת האחר.

בנימין מתגורר בכפר הנגיד. הוא אב לארבעה ילדים וסב לחמישה-עשר נכדים.

 

סיפורה של ליבי שלנו

ליבי שלנו היא כבר בת שנתיים

והיא חושבת שהיא גדולה כפליים.

היא רוצה לאכול לבד גלידה, אבטיח וגבינה

והיא רוצה ללכת לבד על הגדר בגינה,

וכשאומרים לה, "את יכולה ליפול, לקבל מכה",

היא מתעקשת וממשיכה בדרכה.

 

ספר מתנה וספר מזכרת לילדה בת שנתיים

אבבץ אגנסה אבניהו - המסע אל עצמי, לחלום ולהגשים

אוטוביוגרפיה של אבבץ' מתחילה בכפר קטן באתיופיה, בשם אילה. בילדותה בילתה יחד עם ילדי הכפר במשחקים וגם עזרה להורים, להביא מים מהבאר ולקושש עצים להבעיר, אבל תמיד חלמה ללכת לבית ספר וללמוד. חלומה התגשם רק כאשר עלתה עם משפחתה לארץ במסגרת מבצע שלמה (מאי 1991), בהיותה בת שתים-עשרה. ואולם המעבר מכפר קטן, מנותק מהצוויליזציה, לארץ זרה וחדשה, יצר קשיי הסתגלות, אך אבבץ' מעולם לא ויתרה על שאיפותיה; היא השלימה את לימודי העברית באולפן, אחר כך למדה בכפר חסידים בתנאי פנימייה, כיוון שהוכיחה את עצמה כתלמידה טובה, נרשמה ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה וסוציולוגיה במכללת אשקלון בנוסף למדה הנחיית קבוצות בבית ברל.

קשיים ומשברים, שנבעו על רקע פערים תרבותיים וחברתיים ומצוקה כספית, ליוו אותה לאורך כל הדרך, ובאין תמיכה מהמשפחה דומה שהמשימה שלקחה על עצמה היא בלתי אפשרית כמעט. בסיפור האישי שלה מספרת אבבץ' איך היא גייסה את כל כוחות הנפש ובמקום "לשבת ולבכות", התמודדה וחיפשה פתרונות. כך הגיעה לרעיון לכתוב יומן אישי, שבו פרקה את ומצוקותיה וכתבה סיפור אישי. הכתיבה הקלה עליה וסייעה לה למצוא פיתרונות ולהגיע לתובנות. בזכות כך הגשימה את חלומה וסיימה את לימודיה בהצלחה.

הילדה הקטנה מאתיופיה היא היום רכזת תוכנית אשת חיל לנשים מהקהילה, שמטרתה  לקדם נשים יוצאות אתיופיה בתעסוקה ולעודד אותן לקראת עצמאות.

זהו סיפור חיים ומקור השראה לא רק ליוצאי אתיופיה, אלא לכל מי שרוצה להגשים חלומות.