לפני זמן לא רב התקשרה אליי בחורה ובישרה לי שאביה, ד"ר נתנאל דורון, נפטר. הוא היה לקוח שלי. ספרו נהר התקווה יצא לאור בהוצאת דפי חיים, ב-2007. הגעתי ל'שבעה'. הספר של ד"ר דורון נהר התקווה עבר מיד ליד והפך מבוקש מאוד. כל אחד מהיושבים רצה לעלעל בו, להתבונן בתמונות, לקרוא בין דפיו על עוד אפיזודה מחייו של האיש היקר שכבר איננו איתנו.
בכתיבת סיפורי חיים או בשעה שאני עורכת סיפור חיים אישי, אני מגלה שמתרחש תהליך של גילוי מרתק ומרגש. המרואיין, או הגיבור של סיפור חיים, בשעה שהוא משחזר את זכרונותיו ומעלה את סיפור חיים האישי שלו, הוא עובר מעין חשבון נפש, שיכול להשליך גם עליי, המאזינה. הסיפור חיים שלו מזכיר לי לא אחת סיפורי חיים אחרים ומעורר אצלי לא פעם הזדהות ואהדה.
"אני מבקשת לכתוב ספר זיכרון לסבי, שהיה איש נפלא…" או: "אני רוצה להוציא לאור ספר הנצחה לזכרו של בני, חלל צה"ל…"
לכל אדם יש מאגר של זיכרונות ושל סיפורי חיים, וכל סיפור חיים הוא סיפור היסטורי – היסטוריה מסופרת מנקודת מבט של היחיד.
אומרים שההתחלות הן הכי קשות, כך גם בכתיבה. בין אם מדובר בכתיבת מאמר, או רומן בדיוני או בתיעוד סיפור חיים אישי, הפתיחה היא החלק הקשה, מדוע?