אותו יום חמישי של חודש אב לא אשכח כל חיי. חזרתי מה'חדר', אמי נתנה לי פרוסת לחם כמנת ביניים בין ארוחת הצהרים לערב. רצתי והפרוסה ביד, במעלה המדרגות המובילות לרחבה שעל יד בית הכנסת קאסוב, שם כאמור, נהגנו להיפגש ילדי השכונה. אותו יום הגיעה קבוצת ילדים, בעוד יענקל'ה ואני משחקים בתופסת, נראה שכננו רבי לוי יצחק רץ מבוהל במורד המדרגות של בית כנסת האר"י, ואחריו דולק ערבי, אוחז ביד אחת מקל ארוך וביד אחת – גרזן. ראינו איך הערבי משיגו כמעט. מרוב פחד הגביר לוי יצחק את מהירות ריצתו והצליח להגיע לביתו.
פעם, כשנפגשתי עם אורי, אחד הלקוחות שעזרתי לו לכתוב סיפור חיים. במהלך כתיבת הביוגרפיה שלו הוא חשף בפניי סיפור נוגע ללב: הייתה לו חברה שהכיר אותה עוד בבודפשט, עיר הולדתו. הם אהבו זה את זה אהבת נפש ואף דיברו על עתיד משותף אבל אז באה מלחמת העולם השנייה והפרידה ביניהם.
לפני זמן לא רב התקשרה אליי בחורה ובישרה לי שאביה, ד"ר נתנאל דורון, נפטר. הוא היה לקוח שלי. ספרו נהר התקווה יצא לאור בהוצאת דפי חיים, ב-2007. הגעתי ל'שבעה'. הספר של ד"ר דורון נהר התקווה עבר מיד ליד והפך מבוקש מאוד. כל אחד מהיושבים רצה לעלעל בו, להתבונן בתמונות, לקרוא בין דפיו על עוד אפיזודה מחייו של האיש היקר שכבר איננו איתנו.
בכתיבת סיפורי חיים או בשעה שאני עורכת סיפור חיים אישי, אני מגלה שמתרחש תהליך של גילוי מרתק ומרגש. המרואיין, או הגיבור של סיפור חיים, בשעה שהוא משחזר את זכרונותיו ומעלה את סיפור חיים האישי שלו, הוא עובר מעין חשבון נפש, שיכול להשליך גם עליי, המאזינה. הסיפור חיים שלו מזכיר לי לא אחת סיפורי חיים אחרים ומעורר אצלי לא פעם הזדהות ואהדה.
"אני מבקשת לכתוב ספר זיכרון לסבי, שהיה איש נפלא…" או: "אני רוצה להוציא לאור ספר הנצחה לזכרו של בני, חלל צה"ל…"